ערב זיכרון ראשון 2020. אבא שלי לא רוצה לבוא.

אהרון בנימין 12.1966 בטקס אזכרה לניסים שנה אחרי מותו.

לא חשבתי שהוא ישמח , אבל בוודאי לא ציפיתי לתחושה שתעלה בו . גם הוא הופתע .

ישבנו על הספה, אבא בגופיה ושנינו אוחזים תה וכעכים , מקשקשים, הנה פשטה הנינוחות החייכנית אותה אני כל כך אוהבת... אני מחכה לשקט שיגיע ואז אומרת

"אבא הייתי במל"מ, נעשה ערב זיכרון לניסים באוקטובר"

"אני לא בא "

"בסדר, אני אשכיר לשעתיים אבא אחר"

"אמרתי לך תתרחקי מהם" אני מנסה לפייס אותו "אבא, באוקטובר זה 55 שנה למותו, ואתה יודע שהשנה 100 שנה מאז שנולד

"מה זה משנה, את לא מכירה אותם. אמרתי לך תתרחקי מהם"

"אבא אלו אנשים אחרים עכשיו, אתה זוכר שהזמינו אותך להדליק אבוקה בטקס לפני שנה"

" זוכר, אז מה" הוא נינוח יותר, ואנחנו ממשיכים לשוחח על דברים אחרים

" אני רוצה לצלם כמה קטעים שתספר עליו "

"אני לא מצטלם, אני לא בא"

"טוב אני אשכיר איזה שחקן , הוא יהיה כוכב , כולם יכירו אותו ולא אותך."

אבא צוחק , המאמץ שלו להראות לי שהוא כעס לא עבד.

הערב עובר בנעימים , מדברים צוחקים , נחים.

כבדרך אגב אני אומרת " אבא, תחשוב על זה, אל תיתן לי תשובה עכשיו. בסדר? תחשוב מה קרה שם, אתה היחיד מכול המשפחה והחברים לא ויתרת, 54 שנים עלית לקבר והלכת לטקסים, והקפדת לייצג את זכרו של ניסים.

תנסה לזכור מה אמרו לך, שאתה , אחרי 54 שנים לא רוצה שהסיפור יצא "

"טוב, אני אחשוב"

בעבר סיפר לי שכל פעם היו ממציאים סיפור אחר. ואף איימו שיפרסמו דברים מבישים, הוא לא זוכר כבר את כל הפרטים. אני יודעת שהמציאו שהוא התאבד, איימו שיפיצו שמת מוות סקסואלי. בכל פעם שניסו לפתוח את זכרו. חושבת אם אבא יענה לי.

למחרת בבוקר, מוקדם מהצפוי "מתי את באה אלי , שנים לא ראיתי אותך"

לא הייתי שנים.. אני אבוא בערב... נזכרתי באזהרותיו מ2016 כשהתחלתי להתעניין בניסים. "את לא יודעת איזה סיפורים עוד ימציאו, כל מי שהלך אליהם נפגע, את צריכה להיזהר גם על עצמך "

הגעתי ,, נעים בבית ילדותי בערב... אבא מכין לנו תה וענבים . ובלי המתנה הוא אומר

" אוסי, חשבתי על מה שאמרת, למה אני לא רוצה , אני לא יודע מה הסיבה .

אבל אני מרגיש שאני מפחד "

הלב צנח ...

אבא שלי עוד מעט בן 90 , כוכב עולה בשמי הגיל השלישי , ברידג' ושחיה , התנדבות בספריה , ובגני ילדים, אבא שלי החייכן המלא כרימון בבדיחות בסיפורים משעשעים על דמויות בעברו, אבא שלי העטוף תמיד בצלילי באך מוצארט ושוברט קורא ספרים ספרי מתח בלתי נלאה, אבא שלי שמנצח את הקורונה עם המסכה הספרים והבריכה, ומעודד תמיד את מכריו.

אבא שלי מרגיש שהוא מפחד .

הרעד הפנימי שאוחז בי לשמע דבריו לא עוזב אותי ימים רבים ...

" למה אבא? ממה אתה מפחד ?"

"אני לא יודע , הוא נבוך. "אני באמת לא מבין את זה "

אני מחבקת את כתפיו הצנומות מקווה שיגיד על כך עוד מילה, מביטה בעיניו הירוקות והחייכניות. הוא אוחז שוב בספרו ומספר על " האישה ברכבת " אני מחייכת בהקשבה מדומה. ואנחנו נשארים לשבת כך עוד שעה ארוכה ..

הוא עם הספר המעניין ואני עם אבא שלי, אבא שלי שמרגיש שהוא מפחד שנעשה ערב זיכרון.

מפחד שאהיה בקשר עם המוסד, מפחד שאנסה לספר את סיפורו של ניסים אחיו הבכור .

"אני אזכור את זה" אני אומרת לו בלכתי "את מה ".. שואל אבא

"טוב לכי, תיסעי בזהירות" דמעות עולות כשאני רואה את דמותו, מנופף לי כהרגלו מהמרפסת עד שאתרחק .

בדרך הביתה חשבתי על יתרונות הגיל המבוגר והשכחה, ככל שאדבר עם אבא על ניסים העוצמתי והמעניין דמותו תתחזק בתודעתו והוא ישכח את המוסד. אנחנו נבחר איזה אדם אנחנו בחורים להזכיר החלטתי.

אחזק בעיני אבא את אחיו, ואזכיר לו את דמותו של ניסים מהסיפורים שאני שומעת. לא ניתן למוסד להמשיך להרוס את זכרו.

אחר כך אני מוצאת קטעי עיתונות על ניסים , על פעילותו הציבורית , מראה לאבא הכל להזכיר לאבא מי הוא היה , לפני שהרגו אותו, לפני הדרישה האכזרית להשתיק את זיכרו. ינואר 2020

-------------------------------------------------------------------------------------