ניסים בנימין ז"ל הדינמו שנדם. 25.10.1965 אברהם פלג מעריב

נסים בנימין ז"ל הדינמו שנדם

מעריב 25/10/65

- מאת אברהם פלג -

לכתוב על נסים בנימין, שאיננו עוד בחיים הרי זה לעלעל בכמה דפים של סיפור חייו, כשעיקרו של הספר נשאר לפי שעה חתום.

נסים בנימין – רבים הכירו אותו, אך כל אחד מזווית אחרת של חייו המגוונים. עתה יודעים עליו את הכל: הוא מת. יודעים אך מתקשים להאמין, כי האיש ששרה עם המוות לא פעם ולא פעמיים, שוב לא יופיע חי ולא יספר בקריצת עין כיצד הערים על מלאך המוות.

סופדים לו באספות עם ובמוסדות, אבלים עליו גם מוכרי הסיגריות והעיתונים בראשון לציון, עיר מגוריו. רק אצלם היה קונה את קופסת הסיגריות והעתון שלו. "הם זקוקים לכסף" – היה אומר ומטריח את עצמו אליהם ממרחקים.

נסים בנימין היה דינמו אנושי שלא ידע ליאות, "לעולם אל תרכב על אופניים" – היה מטיף לידידיו. כששאלו מה טיבה של פילוסופיה זו, היה מסביר: "כוונתי, שלא תרגיל רגליך לדרוס למטה ולכופף את גבך למעלה...".

אין זו הפעם הראשונה שסופדים לו, לנסים בנימין. במלחמת העולם הראשונה פורסם שמו מספר פעמים ברשימת הנעדרים והנספים. באחת המערכות הימיות הכבדות במימי ים התיכון טבעה האנייה - בה עמד לנסוע – על כל אנשיה. משפחתו קיבלה הודעה רשמית על מותו. כעבור זמן התברר, שנסים שוב הערים על המוות. בגלל מחלה נשאר על החוף, ולא עלה על האנייה שצללה במצולות.

מתורכיה – לבדו

את ההערכה וההוקרה שרחשו לו, רכש בעבודת נמלים שקדנית ואפורה. הוא למד ב"אוניברסיטת החיים", שכן העולם לא היה פנאי בידו לחבוש את ספסל הלימודים במשך זמן ארוך. את לימודיו ב"אוניברסיטת החיים" התחיל בגיל 13. אז החליט לעלות מתורכיה, ארץ מולדתו, לארץ ישראל.

הוא עשה את המסע היבשתי הקשה דרך סוריה ולבנון – לבדו.

הוא משתקע בראשון לציון, אצל דודו ועוסק בבנאות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא מתגייס, עוד בטרם החליטו מוסדות היישוב על גיוס, ליחידה "פירסט פלסטיניין קומפני". בדנקירק הוא ניצל בפינוי המפורסם, כשהוא משרת ב"פייוניר קורפס 401". אחרי כן, במסגרת "פייוניר קורפס 601", הוא נע עם היחידות הלוחמות במדבר המערבי ומשתתף, בין השאר, בקרב על הגנת טוברוק.

בין מלחמת העולם השנייה למלחמת העצמאות, הוא נסחף לשטח העיקרי של חייו- פעילות ציבורית, ושוב לובש מדים. אנו מוצאים אותו בגדוד 9. בקרבות על ירושלים נפגע פעם איש יחידתו, ונשאר בין שני קווי האש. נסים זוחל אל המקום, מחליף את הפצוע. הוא אינו מבין מדוע הוא זוכה לשבחים. "אני לא יותר טוב מאחרים. אם אני לא יעשה את זה, מי יעשה את זה?" כך הוא אומר. הוא עתיד לחזור על "כלל" זה פעמים רבות בחייו.

הוא בין הראשונים לשרת בחיל-הספר. עם שחרורו מהחיל, הוא נשלח להיות מפקד מחנה העולים "גרנד ארנס". שנתיים היה שם "אבא ואמה אומנת וכל מה שרוצים"..

התמרורים הבאים בחייו: ניהול סניף מינהל ההסברה בצפון, לימודים בבית-ברל, מזכיר מפא"י בטבריה, הרצליה וראשון-לציון. בתפקידיו אלה הוא טובע את הסיסמא "יום עבודה כפול פלוס" – דהיינו, 16 שעות עבודה ביממה.. ועוד כמה שעות נוספות. זאת הוא עושה יום-יום, במשך שנים, בלי שתנופתו תחלש. "בית הוא עבודתי" היה אומר. הוא לא בנה לו קן משפחה, אך השאיר אחריו אבלים רבים בכל קצות הארץ.

חוסך – לא לעצמו

כשהיה נוסע לחוץ לארץ או שב ארצה, היה מחלק מתנות לידידיו, עד כי לא השאיר בידיו מאומה. אך את כספי הציבור - היה חוסך. אף כי יכול היה לנסוע במכונית פרטית, היה משוחרר לחלוטין מ"תסביך הרכב הצמוד".

רק באחרונה רכש דירה. ידידיו קיוו שיקים משפחה, אך הוא היה אומר בחיוך: "יש דברים חשובים יותר".

כושר ההתמצאות וההמצאה הפכו את נסים בנימין ל"מסמר" החברה. הוא רכש ידידים, כשמזג להם "ספל קפה תורכי תחת החרוב" בבית ידידו בראשון לציון, או כשיצא לדוג דגים בחוף פלמחים. פעם נתקל בסיעת כרישים בעת שעסק בדיג. נסים לא ויתר להם על הטרף – וחזר הביתה עמוס שלל דגים, אותם צלה בשביל ידידיו. "אני לא אוהב דגים", חייך במאור פנים, "שיהיה לכם לבריאות".

קואופרציה לנוער

אחד ממפעליו היה ייסוד הגרעינים הקואופרטיביים. נסים עצמו סח לנו לא פעם, שהוא רואה בבנין מפעל הקואופרציה הצעירה את ייעודו העיקרי בחיים. הוא החל בכל לפני כארבע שנים, כאשר הוברר שלקואופרציה היצרנית-שירותית אין דור המשך.

נסים היה בין מייסדי המסגרת של העתודה הצעירה לתנועה זו כמנהל המחלקה לנוער וגרעינים קואופרטיביים במרכז הקואופרציה, הוא משקיע את כל מעייניו בבניית תנועת נוער קואופרטיבית. הוא נוסע מישוב לישוב, מאסיפה לאסיפה, ממשרד למשרד ומצליח להקים תנועה, שכיום מאות מחבריה משרתים ביחידות נח"ל או מתעתדים להקים מפעלים משותפים באזורי פיתוח וספר.

נסים איננו עוד, אך הקואופרציה הצעירה חיה ונושמת ברוח התנופה שהעניק לה.

ב-45 שנות חייו ש לנסים, ספדו לו כבר לא פעם. אך רצה הגורל, שהפעם יהיה זה ההספד האחרון.

תודה לעוז ניסים בנימין על הכתיבה והעיצוב

____________________________________________________________________________________